לאחר כמה כתבות והפחדות בנושא כלי פלסטיק כאחסון למזון, בכל זאת, צריכים להגיב ולהסביר. אז מה זה פלסטיק? האם אנחנו אוכלים בעצם את תוצרי הלוואי שלנו? יש סכנה? מה עלינו לעשות? אמ;לק: עדיף להיצמד להוראות היצרן.

נתחיל מההתחלה: מה זה בכלל פלסטיק?
ובכן, "פלסטיק" הוא השם העממי לכל הפולימרים הסינתטיים – שרשראות ענק של מולקולות אורגניות, שמופקות לרוב מתוצרי נפט. בפועל, "פלסטיק" מתחלק לשלושה סוגים: תרמופלסטי - מתרכך והופך קל לעיבוד בחימום (כמו זכוכית, אבל לרוב בטמפרטורות נמוכות בהרבה), תרמוסטי – מתקשה בחימום ראשוני, ואלסטומר ("גומי"). לאלה אפשר להוסיף שלל תוספים: מרככים ("פטלאטים" הם מרככים נפוצים), מעכבי בערה, מסנני קרינה (האם אי פעם שאלתם את עצמכם למה כמעט כל הצמיגים שחורים?), צבעים, ואפילו מוליכי-חשמל. עם עושר כזה של תכונות מכניות, אופטיות, תרמיות וחשמליות לבחירה [1] – מה הפלא שהיום אפשר למצוא "פלסטיקים" כמעט בכל שימוש, ביתי או תעשייתי?

רגע, רגע, ואנחנו אוכלים את כל זה?
לא את כ-ל זה. לרוב, אריזות לשימוש יומיומי עשויות מאחד מששת החומרים האלה: פוליאתילן-טרפטלאט (PET), פוליאתילן (בצפיפות גבוהה – HDPE או נמוכה - LDPE), פוליפרופילן (PP), פוליסטירן (PS) ופוליויניל-כלוריד (PVC). הסימון בתחתית האריזה נועד לצרכי הפרדה למיחזור, כיון שאם תשימו לב – אפשר למצוא כלים דומים מחומרים שונים, וכלים שונים מחומרים דומים [2]. בכל מקרה, לרוב מה שמדאיג אותנו זה לא הפולימר עצמו ("אתילן", למשל, זה חומר שיש גם בתפוחים), אלא הדברים שמוסיפים לו. שני "אויבי האנושות" האחרונים שעלו לכותרות הם "ביס-פנול A" (המכונה בקיצור BPA) ופטלאטים.

ביפוספונול-איי (BPA) הוא אחת מאבני הבניין של פוליקרבונט (PC, סימול 7, אם אתם מחפשים). כיון שפוליקרבונט הוא חומר עמיד לחום וקשה לשבירה, הגיוני לייצר ממנו בקבוקים לתינוקות (שדורשים סטריליזציה, ועמידות לבדיקה חוזרת ונשנית של כח המשיכה). אלא ש-BPA הוא מולקולה שמאוד דומה לאסטרוגן – אחד מהורמוני המין הנשיים, ועל כן חשוד כגורם להפרעות הורמונליות. מדאיג במיוחד כשמדובר בתינוקות רכים, ועל כן לא מפתיע שעל כל בקבוק תינוקות מופיעה ההודעה ה"מרגיעה" "ללא חשש BPA". שני דברים ההודעה הזאת לא מוסרת: הראשון - כדי ש-BPA יגיע לאוכל, הוא צריך להשתחרר מהמיכל. סביר יותר שזה יקרה אם הנוזל חם מאוד או חומצי, או אם המיכל סדוק או שרוט [3], אבל אם אף אחד מאלה לא קרה – הכמויות כנראה לא מזיקות (זה, לפחות, מה שאומר ה-FDA במסמכיו הרשמיים [4]). הדבר השני – אם פוליקרבונט לא מכיל BPA, הוא כנראה כן מכיל BPF או BPS, ולא בטוח שהם עדיפים [5].

פטלאטים, כאמור, משמשים כמרככים ומגבירי גמישות, בעיקר של PVC (סימול 3). די נדיר ש-PVC משמש לכלי אוכל – יותר סביר שתמצאו אותו בארון הבגדים כ"ויניל" או חיקוי-עור. אבל את הפטלאטים אפשר למצוא גם בצעצועים, וילונות אמבטיה, סבון נוזלי, צלליות לעיניים, ציפויים לתרופות ו... כלי אוכל [6]. נוסף לכך, כיון שפטלאטים אינם קשורים כימית לפולימר העיקרי, אלא "מסובכים" בו – מאוד קל להם להשתחרר לסביבה. כמו כל תהליך כימי, יותר מהם ישתחררו ככל שהמזון מאוחסן בכלי יותר זמן, וככל שהטמפרטורה של הכלי יותר גבוהה.

מסוכן? לא ברור. ה-FDA לא מצא קשרים חזקים לבעיות בריאותיות, אך ממשיך לעקוב כאמצעי זהירות [7]. החדשות הטובות הן שכבר קיימים בשוק פטלאטים ממקור ביולוגי, שאמורים להיות ידידותיים יותר לאדם ולסביבה [8]. החדשות הרעות הן שרובם עדיין יקרים למדי.

לסיכום:
עדיף להצמד להוראות היצרן, שגם בדק זליגות ופליטה כדי לקבל תו תקן: אם לא מסומן שזה לשימוש במיקרו – אל תכניסו את זה למיקרו. אם זה לא מסומן "בטוח למדיח" – אל תכניסו את זה למדיח. ואם זה לא מיועד להקפאה – אל תקפיאו בזה (זה יהפוך פריך ויישבר. חבל).

ברגע שכלי איכסון מתחיל להחליף צבע, מתעוות או נסדק – הפסיקו להשתמש בו (אם אפשר למחזר – מה טוב. אם לא – לפח).

ועשו טובה לסביבה – נסו להפחית את כמות החד-פעמיים שאתם משתמשים בהם. זכוכית (פיירקס, אם אתם מתכננים לאפות בה) תהיה אמינה יותר, ולטווח הארוך גם זולה יותר.

מקורות:

1. בחירת חומרים פלסטיים בתכנון הנדסי של מוצר
2. Production Technologies
3. אחת ולתמיד: האם זה לא בריא לחמם בכלי פלסטיק?
כן, קישרתי למאקו. "קבל אמת ממי שאמרה".
4. Bisphenol A (BPA): Use in Food Contact Application
5. לא רק המשקה משמין, אלא גם הבקבוק
6. Endocrine disrupting chemicals in indoor and outdoor air
7. Phthalates - FDA
8.Bio-Based, Phthalate-Free Polyvinyl Chloride Plasticizer
9. מה מכון דוידסון חושב על זה