מדי פעם אנחנו מפרסמים מאמרים הזועקים על הסכנה שבהיכחדותו של מין זה או אחר. כמעט בכל פעם עולות שאלות אלו בתגובות: "למה בעצם צריך להיות לי אכפת?" או "למה זה חשוב?" או "אז מה כבר יקרה? נחייה גם בלי טיגריס/פיל/אורנג אוטן...".
אני אישית חושבת, שלכל ייצור על פני הכדור שלנו יש זכות פנימית להתקיים, פשוט מפני שהוא שם. זו חובתנו כבני אדם למנוע או לפחות להפחית את הנזק שאנחנו גורמים לעולם. למרבה הצער, היום רוב הטיעונים בעד שמירת המגוון הביולוגי הם טיעונים אנתרופוצנטריים - הם למעשה מתיימרים לשכנע אותנו למה כדאי לנו - בני האדם - לשמור על הטבע, וכיצד שמירה על הטבע משתלמת לנו ותציל, בעצם, גם אותנו.
אין שום ספק שאנו לא נשרוד כאן בחלל ריק. הטענות האנתרופוצנטריות מוצדקות לחלוטין. אז לכל שואלי השאלות הנ"ל, בפוסט זה נדגים את הרקמה העדינה והמורכבת שממנה בנויות מערכות אקולוגיות, ומה קורה כאשר תופסים בקצה חוט ומתחילים לפרום...
הדוגמה שלנו עוסקת בטפיר, וספציפית בטפיר בירדי (Tapirus bairdii) החי ביערות גשם במרכז אמריקה [1][2]. הטפיר הוא בעל חיים גדול מסדרת מפריטי הפרסה (Perissodactyla). הוא צמחוני ומגיע למשקל של כ-400 ק"ג. הטפיר משחר למזון ברצפת היער שבה הוא נובר באמצעות האף המאורך שלו, ובחלקים הנמוכים של היער (עד גובה של 1.5 מ') כשהוא אוכל פירות שנשרו, עלים, ענפים ועוד.
אסטבן ברנס-מורה, ביולוג, שכבר מילדות פיתח אובססיה לטפירים, הגשים את חלומו בעזרת מימון מאת החברה הזואולוגית של לונדון והקים את הארגון לשימור ומחקר של טפירים בקוסטה ריקה- Nai Conservation. הוא שם לב שבקוסטה ריקה הטפיר כמעט ונשכח. אין לו חלק משמעותי בתרבות במקומית, ואם תבקרו בחנויות מזכרות לתיירים, ספק אם תמצאו שם משהו שקשור בטפירים (הייתם שם? ספרו לנו אם זה אכן כך).
ברנס-מורה בחר להדגיש את הצורך בשימור הטפירים, על ידי הדגשת חשיבות התפקיד המכריע של אוכלי הפירות והזרעים הגדולים במערכת האקולוגית של יער הגשם. הוא חקר את הקשר בין הצמחוניים הגדולים, לבין יכולת אגירת הפחמן של היער.
בואו ונעבור לרגע אל יערות הגשם.
במילים ציוריות, יערות הגשם הם סוג של "יצור" חי ונושם, מורכב מאין כמוהו. במילים מדעיות, הם מערכת אקולוגית מסועפת המורכבת מאלפי אלמנטים חיים, צומחים ודוממים. לכל אלמנט במערכת תפקיד משלו, קטן ככל שיהיה, החיוני לבריאות המערכת כולה. המערכת מתקיימת בזכות כל אותם בעלי תפקידים שחייהם ארוגים זה בזה למארג מופלא שיוצר את היער המורכב והקסום הזה.
למעשה, לא רק יער הגשם הוא "יצור חי ונושם", ניתן להסתכל בצורה ההוליסטית הזו גם על כל הכדור שעליו אנחנו חיים. לכל ייצור, לכל מערכת אקולוגית, יש תפקיד בשמירה על הבריאות והחיוניות של הכדור שלנו, וכמו כל היצורים האחרים על פניו, גם אנחנו תלויים בבריאותו לקיומנו. אפילו שכרגע, נראה שאנחנו עושים מאמצים גדולים מאוד לחרב ולקלקל אותו - ובהצלחה רבה.
אז מהו תפקידם של יערות הגשם במארג שנקרא "החיים על הכדור הזה"?
לצמחים בכל הגדלים ובכל המקומות על פני הכדור, ביבשה ובים, תפקיד אחד מכריע, שמאפשר למעשה את החיים על פני הכדור הזה - הם מקבעים פחמן מהאטמוספירה ואוגרים אותו ברקמות שלהם. הם "המציאו" את הפטנט הזה כבר לפני כמעט 350 מיליון שנה. הם עושים זאת על ידי תהליך הפוטוסינתזה, בו הם סופגים פחמן דו חמצני (CO2) מהאוויר, והופכים אותו לסוכר פשוט, ואז לפחמימות מורכבות יותר כמו למשל תאית, תוך כדי שהם פולטים חמצן [3]. למעשה, רובו המוחלט של גזע העץ הוא חומר מת העשוי מתאית. בנוסף, פחמן מהווה כמחצית ממשקל עץ יבש, כך שביערות אגורות כמויות עצומות של פחמן מעל פני הקרקע ומתחתיה - בשורשים ובאדמה עצמה. ככל שהעץ גדול וגבוה יותר, וככל שהיקף הגזע שלו רחב יותר, כך הוא אוצר בתוכו יותר פחמן. מובן אם כן, שיערות הם מאגר פחמן עצום וחשוב מאוד.
למה זה כל כך חשוב, בעיקר בימינו?
לאור שינויי האקלים המתרחשים ופליטות הפחמן המוגברות שמאיצות את תהליך, יש חשיבות גדולה מאוד לשמירה על היערות שעסוקים תדיר בקיבוע הפחמן הדו חמצני וסילוקו מהאטמוספרה. יערות טרופיים אוגרים כ- 40 אחוז מהפחמן על פני היבשה בכדור הארץ. כריתת יערות אחראית ל 17-7 אחוזים מפליטת הפחמן לאטמוספירה. היערות הטרופיים הם אחד ממאגרי הפחמן הגדולים ומשחקים תפקיד קריטי בשליטה באקלים העולמי [4].
איך קשורים הטפירים לכל זה?
לעצים הגדולים, בעלי התפקיד המרכזי בקיבוע הפחמן, יש לרוב פירות גדולים בעלי זרעים גדולים, והם מסתמכים על אוכלי פירות וזרעים גדולים על מנת להפיץ את הזרעים שלהם. אוכל פירות כזה למשל, ניחשתם הוא, נכון - הטפיר שלנו. בנוסף אליו, נושאים בתפקיד גם קופים שונים וכן עופות גדולים. כל אלו אוכלים את הפירות, נעים למרחקים גדולים ביער ואז, עושים את מה שעושים (קקי…) תוך פיזור זרעים שלא נפגמו בתהליך העיכול (פעמים רבות המעבר בקיבה דווקא מזרז את הנביטה) ושמוצאים עצמם מוקפים בערימה של דשן. בכך מסייעים בעלי החיים לעץ להפיץ את עצמו.
בחיפוש אחר דרכים להעלאת המודעות לשמור הטפירים, נתקל ברנס-מורה במחקרים תאורטיים הבודקים מה יקרה אם היערות יהיו ריקים מטפירים ומשאר אוכלי הפירות והזרעים הגדולים. הניסויים אמנם תאורטיים (מבוססים על סימולציות ממוחשבות) אבל הרעיון, למרבה הצער, מציאותי מאוד. רבים מבעלי החיים, שוכני היערות, נמצאים בסכנת הכחדה. טפיר בירדי למשל, מוגדר ברשימה האדומה של ה- IUCN Red List of Threatened Species כ- EN - "בסכנת הכחדה" [5].
מחקרים הראו, שצייד בלתי חוקי של חיות בר ביערות ברחבי העולם, הקרוי Bushmeat, מתקיים בהיקפים שאינם בני קיימא [6]. המשמעות היא שהצייד יביא להכחדת האוכלוסייה אם יימשך בקצב הנוכחי. ציד בלתי חוקי מאיים על 19% מבעלי-החוליות ביערות, ובפרט, מאחר ומדובר בצייד למאכל, חיות גדולות יותר נפגעות יותר.
במחקרים התאורטיים נערכו סדרות שלמות של סימולציות מחשב, שמטרתן לבדוק מה קורה אם מקטינים או מסירים לגמרי את אוכלוסייתם של אוכלי הפירות והזרעים הגדולים מהמערכת האקולוגית. שני המחקרים העלו שהסרת בעלי החיים הללו, משנה באופן משמעותי את הרכב אוכלוסיית העצים ביער הטרופי. הפגיעה בהפצתם של עצים בעלי זרעים גדולים, נותנת יתרון כעת לגיוס (נביטה גדילה) של עצים בעלי זרעים קטנים יותר, המופצים על ידי בעלי חיים קטנים יותר או על ידי גורמים א-ביוטיים (רוח למשל). על פי תחזיות הסימולציות, ירידה בצפיפות אוכלי הפירות הגדולים יכולה לגרור ירידה של כ- 60 אחוז בתפוצתם של מיני עצים התלויים בהם, ובירידה של 25 אחוז ואפילו 33 אחוז בגודל הזרע הממוצע של עצים בוגרים ביער.
מחקרים כאלו הם דרך חדשה להביא את חשיבות שימור הטפירים (ושאר בעלי בעל חיים צמחוניים גדולים) למודעות הציבורית. הניסויים בהם נתקל ברנס-מורה נערכו על ידי קרולינה בלו, אקולוגית אוניברסיטת סן פאולו בברזיל [7], וגם על ידי אננד אוסורי, אקולוג במכון טאטא Tata Institute of Fundamental Research בבנגלור שבהודו [8].
מההסבר על אגירת הפחמן של היערות ניתן להסיק שלשינוי הרכב העצים ביער, ובפרט להיעלמותם של העצים הגדולים, עלולה להיות השפעה מרחיקת לכת על יכולת היער לאגור פחמן. אכן, אוסורי מצא בסימולציות שלו שהעלמות אוכלי הזרעים יכולה לגרום ליערות לאבד כ- 12% מהיכולת לאגור פחמן. ירידה משמעותית מאוד, כשלוקחים בחשבון שהיערות אחראים ל 40% מאגירת הפחמן העולמית.
למעשה, יערות טרופיים הנסמכים על אוכלי פירות וזרעים, נמצאים רק באזורים מסוימים על הגלובוס. במחקרו של אוסורי, שערך את הסימולציות על עשרה יערות טרופיים ברחבי העולם, התוצאות היו שונות באזורים שונים, כתלות בשיטת ההפצה של העצים ביערות. מהסימולציות שעשה עלה כי הירידה באגירה הפחמן צפויה להיות משמעותית יותר ביערות גשם באמריקה, אפריקה ובדרום אסיה, שם קהילת העצים נשלטת על ידי עצים שתלויים בבעלי חיים להפצה. לעומת זאת, היערות של דרום מזרח אסיה ואוסטרליה, שאינם מתבססים על הפצה בעזרת אוכלי זרעים ופירות, אלא על רוח וכוח המשיכה, חשופים פחות לשינוי בעקבות העלמות בעלי החיים.
השינוי בהרכב העצים ביער הטרופי עלול להיות מאוד מטעה וחמקמק. היערות הטרופיים גדולים, והמחקר עליהם לפעמים הוא מחקר בקנה מידה גדול - כמו למשל כזה שמשתמש בחישה מרחוק ובצילומי לווין (בדומה למחקר על הפלנקטון באוקיינוסים)[9]. בצילומי לווין כאלו הכל יכול להראות בסדר, היער ישאר ירוק והשינוי בהרכבם של העצים - העלמות העצים הגדולים - לא יבוא לידי ביטוי, גם אם היער כבר לא ימלא את תפקידו האקולוגי באותה הצורה. למעשה, זה בעצם כמו לכרות את היער בלי לכרות אותו באמת - לא חייבים לאבד את כל היער כדי לאבד מהיכולת שלו לאגור פחמן.
נכון להיום, 88 אחוז מהיערות הטרופיים נמצאים בסכנה של העלמות בעלי החיים, בשל שילוב של גורמים כמו צייד, קיטוע בתי גידול, כריתת עצים סלקטיבית וצורות אחרות של הפרעה על ידי האדם. בעלי החיים הגדולים נמצאים בסיכון הגבוה ביותר, גם בגלל שהם עצמם מהווים לרוב מטרות לציד הלא חוקי, וגם בגלל שהם נזקקים לאזורי מחיה וטריטוריות גדולות מאוד.
היערות באמריקה, באפריקה ובדרום אסיה מהווים 75 אחוז מהיערות הטרופיים על פני כדור הארץ, והמחקרים שתיארנו הדגימו בצורה יפה מאוד את הצורך לשמור על החיוניות וההרכב הטבעי של היערות על כל המשתמע מכך. וכן, גם היעלמותו של מין אחד או מינים בודדים עלולה להיות בעלת השפעה מרחיקת לכת. מרחיקת לכת כל כך- עד שהיא מגיעה גם אלינו, שיושבים (לצערם של חלק מאתנו) הרחק הרחק מיערות הגשם.
אני מקווה שהאנשים בוועידת האקלים של האו"ם COP22 שתיפתח בשביעי בנובמבר במרקש שבמרוקו, בהשתתפות כ- 200 מדינות כולל ישראל המיוצגת של ידי השר להגנת הסביבה שלנו, זאב אלקין, יקדישו כמה דקות לחשוב גם על טפירים.

תמונה ראשית: Brian Gratwicke, via flickr.