אז אמנם כרגע אין אסטרואיד שאנחנו מודעים אליו שעומד להשמיד את כולנו, אך הנחת העבודה היא שכן. גילוי ראיות לפגיעות אסטרואידים בכדור הארץ, כולל מציאת מכתש הפגיעה של האסטרואיד שככל הנראה הביא להכחדת הדינוזאורים, וכן תצפיות שונות על אסטרואידים שחלפו בקרבת כדור הארץ העלו את מודעות הציבור והממסד במדינות שונות לסיכון הקיים מפגיעתם. למרות שסיכון זה אינו מיידי, החלה בשנים האחרונות הפעלתה של מערכת מצפים שייעודם מתן התרעה מוקדמת לפגיעה מסוכנת. כמו כן, החלו סוכנויות החלל ומוסדות מחקר שונים לבחון אמצעים להסטת אסטרואידים מסוכנים ממסלולי התנגשות עם כדור הארץ. אחד האמצעים שיבחנו בשנים הקרובות הוא Kinetic Impactor, כלומר רכב חלל הנע במהירות גבוהה עד להתנגשות באסטרואיד, שתביא לשינוי מהירותו והחטאת כדור הארץ. כמו כן, החל פיתוחם של אמצעים מתקדמים נוספים מבוססי לייזר ורכב חלל הנושא נשק גרעיני (Armageddon סטייל).

בשנת 1980 חקר צוות מדענים בראשותו של לואיס אלווארז, פיזיקאי חתן פרס נובל, ובהשתתפות בנו, הגיאולוג וולטר אלווארז, והכימאים פרנק אזארו והלן מיצ'ל את הרכבה של שכבת הסלע שכונתה אז בשם "K-T", הסימון המדעי של Cretaceous–Tertiary כפי שנקראה באותה עת. שכבת סלע זו מציינת את סופו של עידן המזוזואיקון, הידוע גם כ"עידן הדינוזאורים". אלווארז ושותפיו למחקר גילו שריכוז האירידיום (מתכת כבדה וכסופה, שמספרה האטומי 77) בדגימות שנלקחו משכבה זו, גבוה פי כמה עשרות עד כמה מאות מריכוזה הממוצע בקרקע על פני כדור הארץ. בנוסף, היה ידוע שמתכת זו שכיחה במטאוריטים שנתגלו במקומות שונים בעולם. תגלית זו הביאה את הצוות להציע תיאוריה ולפיה מקורה של שכבת K-T (שבינתיים שמה הוחלף ל – K-Pg, הסימון של Cretaceous–Paleogene) בשרידיו של אסטרואיד ענק שפגע בכדור הארץ, אירוע שהביא להכחדה המונית של מיני בעלי חיים רבים, ביניהם הדינוזאורים. לפי ההשערה, פגיעת האסטרואיד גרמה להשלכת כמויות עצומות של עפר ורסיסי סלע לאטמוספירה, ביניהם כמובן שרידיו של האסטרואיד עצמו. רסיסים אלו, המכונים אירוסולים ("נישאים באוויר") חסמו את מרבית אור השמש למספר שנים, מה שמנע מהצמחים לקיים פוטוסינתיזה והביא להכחדת חלק ניכר מהם; בעקבות זאת, נכחדו בעלי חיים אוכלי צמחים ואח"כ גם טורפים. זאת בנוסף לנזק המיידי מן הפגיעה: גל הדף וחום אדיר, רעידות אדמה חזקות, שריפות בכל רחבי העולם וכנראה גם גלי צונאמי רבי עוצמה.

לפי התיאוריה, במהלך מספר שנים לאחר הפגיעה שקעו האירוסולים, כולל החלקיקים מכילי האירידיום, אט אט בכל רחבי העולם וכך נוצרה שכבת K-Pg.

אלווארז ושותפיו חישבו את גודלו המשוער של האסטרואיד על פי עוביה של שכבת K-Pg, שנמדד במאות מקומות ברחבי העולם, וצפיפותם הידועה של מטאוריטים מתכתיים; הם הגיעו למסקנה שקוטרו היה כ־10 ק"מ. עוצמת הפגיעה המשוערת שלו נאמדת ב־100 טריליון טונות של TNT: בערך פי 200,000 מסך כל עוצמת הפצצות הגרעיניות שפוצצו אי פעם, אילו היו מופעלות יחד באותו מקום וזמן.

אך עדיין, בכדי לאמת את התיאוריה של אלווארז, נדרש היה למצוא היכן שהוא ברחבי העולם מכתש פגיעה המתאים לה: רדיוס מכתש כזה נאמד ב־200 ק"מ ויותר, והוא אמור להיות מתוארך לפי גיל שכבות הסלע שלו לזמן יצירתה של שכבת K-Pg שנקבע לפני 66.236 מיליון שנים, עם מרווח אי ודאות של 60 אלף שנים. יש לציין שאי מציאתו של מכתש כזה אינה פוסלת את התיאוריה אוטומטית: תהליכים גיאולוגיים, אטמוספריים, ימיים וכן ביולוגיים (עקב צמחייה) שוחקים במשך השנים את מכתשי הפגיעה שעל כדור הארץ, ולכן פניו אינן מצולקות במכתשים כדוגמת אלו של הירח.

אבל, זמן לא רב אחרי פרסום התיאוריה, ב־1990, התגלה מכתש פגיעה גדול בקוטר של כ־180 ק"מ מתחת לעיר צ'יקסולוב שבמפרץ יוקטן במקסיקו. תיארוך הסלעים בשכבת המכתש אימת את התיאוריה, ולפיה הוא נוצר לפני כ־66 מיליון שנה. מתוך מבנה המכתש, ניתן היה להסיק שהאסטרואיד נע בעת הפגיעה בזווית של 20 עד 30 מעלות מתחת לאופק, בכיוון צפון מערב. גם מרבית החומר שהועף עקב הפגיעה נע בכיוון זה.

יש לציין שכיום התיאוריה המובילה בנושא גרימת ההכחדה ההמונית של סוף המזוזואיקון היא זו של אלווארז ושותפיו. במשך השנים הוצעו תיאוריות נוספות, כגון: סדרה של התפרצויות געשיות רבות עוצמה ואף התפוצצות סופרנובה קרובה לכדור הארץ. אולם, אף אחת מתיאוריות אלה לא נתמכת בראיות ברורות כמו תיאורית האסטרואיד ולכן נותרה זו המקובלת בקרב החוקרים [1,2].

סטטיסטית, על פי ממצאים גיאולוגיים מרחבי העולם, אסטרואיד בסדר גודל של 10 ק"מ ומעלה (הנחשב ל"מחולל הכחדה המונית") פגע בכדור הארץ פעם במאה מיליון שנה בממוצע. אך זה אינו אומר דבר לגבי מועד הפגיעה הבא: זה יכול להיות בעוד זמן קצר של מספר שנים, או ארוך מאוד, של עשרות מיליוני שנים.

ידועים מספר מכתשי פגיעה בסדר גודל דומה, לדוגמה: בדרום אפריקה קיים מכתש שקוטרו כ־380 ק"מ, והיווצרותו מתוארכת לפני כ־2 מיליארד שנים; באוסטרליה נתגלו לאחרונה זוג מכתשים שקוטר כל אחד מהם כ־250 ק"מ, שעדיין לא תוארכו במדויק. ההערכה היא שנוצרו לפני 300 עד 600 מיליון שנים.

בנוסף, אסטרואידים קטנים יותר גם הם מהווים סיכון: קיימים שני אירועים מתועדים היטב של נזק מאסטרואידים שקוטרם עשרות מטרים בלבד: ב־1908, מעל סיביר, וב־2013, מעל העיר צ'לבינסק ברוסיה. במקרה השני האסטרואיד שקוטרו המוערך היה כ־20 מטרים גרם לגל הדף בעוצמה של פי 20 ויותר מעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה, וכ־1,200 איש נפצעו מרסיסי זכוכיות.

ובכן, המסקנה היא שהאסטרואידים אכן מהווים איום ממשי, גם אם אולי לא מיידי, על החיים בכדור הארץ ובכלל זה על המין האנושי. כיצד ניתן להתגונן מאיום זה? לפני שנדון בכך, נסקור קצת מן הידוע לנו על האסטרואידים במערכת השמש.

אסטרואידים הינם גופים סלעיים קטנים יחסית, שקוטרם בין מטרים בודדים למאות קילומטרים. ישנם כ־200 אסטרואידים שקוטרם מעל 100 ק"מ, וידועים 16 שקוטרם מעל 240 ק"מ. הגדול ביניהם הוא קרס, שזכה גם להגדרה של כוכב לכת ננסי, וקוטרו 952 ק"מ [3]. מרביתם אינם בעלי צורה כדורית אלא אקראית, והם נראים כסלעים הנעים בחלל.

מרבית האסטרואידים מקיפים את השמש ב"חגורת האסטרואידים" שבין מסלוליהם של כוכבי הלכת מאדים וצדק. לפי ההערכה, באזור זה קיימים בין 1.1 מיליון ל־1.9 מיליון עצמים שגודלם מעל קילומטר, ועוד מיליוני עצמים קטנים יותר. מקובל לחלק את האסטרואידים למספר קבוצות, לפי האזור בו הם נעים:

א. האסטרואידים של ה"חגורה הראשית", הנעים כאמור בין מסלולי מאדים וצדק.

ב. ה"טרויאנים" – אסטרואידים הנעים במסלולו של כוכב לכת, אך אינם פוגעים בו; זאת מכיוון שהם מתרכזים סביב נקודות לגרנז' שבמסלול, בהם כוח המשיכה של כוכב הלכת ושל השמש מאזנים זה את זה.

ג. אסטרואידים קרובי ארץ (NEO/NEA - Near Earth Objects/Asteroids) שמרחק מסלוליהם ממסלול כדור הארץ הוא יחידה אסטרונומית אחת (מרחק כדור הארץ מן השמש, כ־150 מיליון ק"מ) או פחות מכך. הללו נחלקים לארבע תת קבוצות, לפי גודל מסלולם ומיקומו (מוכל בתוך מסלול כדור הארץ או חוצה אותו). הללו, מן הסתם, מהווים את הסיכון בעל הסבירות הגבוהה ביותר.

מבחינת הרכב כימי, מקובל לחלק את האסטרואידים לשלוש קבוצות עיקריות [4]:

א. הפחמניים הכהים (Dark C - carbonaceous) שהרכבם כולל בעיקר פחמן, וכן מימן, הליום ויסודות קלים נוספים. הם מהווים לפי הידוע כ־75% מכלל האסטרואידים ואולי יותר, כיוון שצבעם כהה מאוד וקשה לגלותם. הם נמצאים בעיקר בחלקה החיצוני (הרחוק יותר מן השמש) של חגורת האסטרואידים.

ב. הסיליקטיים הבהירים (Bright S - silicaceous) שהרכבם כולל תרכובות סיליקון עם מתכות, כגון ברזל ומגנזיום, וכן תחמוצות סיליקון. הם מהווים כ־17% מכלל האסטרואידים הידועים, ונעים בעיקר בחלקה הפנימי של חגורת האסטרואידים.

ג. המתכתיים הבהירים (Bright M - metallic) המורכבים ממתכות שונות, בעיקר ברזל. הם נמצאים בעיקר בחלקה המרכזי של חגורת האסטרואידים. הם מהווים את מרבית האסטרואידים שאינם שייכים לקבוצות א' ו־ב'.

יש לציין שהאסטרואידים המתכתיים מכילים נוסף לברזל גם מתכות יקרות וכאלו שניתן לנצלן לתעשייה, כגון: ניקל, אירידיום (אותו הזכרנו), פאלאדיום, פלטינה, זהב, מגנזיום, אוסמיום, קובלט ועוד. קיימות תכניות של חברות מסחריות שונות וגם של NASA - National Aeronautics and Space Administration לכרות מחצבים באסטרואידים, אולי כבר בעשור הבא – אך זה נושא נפרד, שדנו בו בקצרה כאן: https://goo.gl/ud7y1B)

נכון ל־6 בספטמבר 2015, התגלו 13,024 אסטרואידים קרובי ארץ (שלושה אסטרואידים חדשים בכלל מערכת השמש מתגלים, בממוצע, מדי יום). מתוך קרובי הארץ, 875 גדולים מ־1 ק"מ; 1,609 מתוך קרובי הארץ זוהו כמסוכנים פוטנציאלית לכדור הארץ, אם כי לא צפויים להתנגש לפי הידוע עתה (החשש הוא שמסלולם של אלה ישתנה באופן כלשהו כך שתיווצר סכנת התנגשות, ולכן הוגדרו באופן זה). את פירוט המועדים בהם צפויים אסטרואידים שונים ידועים להתקרב לכדור הארץ ניתן לראות ב־[6], שם רשום מועד ההתקרבות והמרחק הקצר ביותר מכדור הארץ אליו יגיע אותו אסטרואיד.

בחודש מרץ שנת 1989 חלף אסטרואיד שקוטרו כ־300 מ' במרחק של כ־800,000 ק"מ מכדור הארץ, והתגלה רק שמונה ימים אחרי המעבר. אירוע זה, והגילוי של מכתש הפגיעה בצ'יקסולוב ב־1990 עוררו מעט את תודעת הציבור ונבחריו לנושא. ב־1992, הנחה הקונגרס האמריקני את NASA להגיש דו"ח שיסכם את כל הידוע על האיום הנשקף מפגיעת אסטרואידים. בעקבות זאת, נאסף מידע על שכיחות פגיעות האסטרואידים בכדור הארץ ועוצמתן. ככלל, עוצמת הפגיעה והנזק הצפוי נקבעים על פי גודלו של האסטרואיד [4]:

א. עצם שגודלו מספר מטרים בודדים יצור גל הדף בעוצמה של כ־10 קילוטון TNT, אך יישרף באטמוספירה הגבוהה ויהפוך לכדור אש, ואינו צפוי לגרום נזק נוסף. בממוצע, אירוע כזה מתרחש פעם בשנתיים במקום כלשהו בעולם.

ב. אסטרואיד בגודל 20-25 מטרים יצור פיצוץ שווה בעוצמתו למגטון אחד של TNT, ועלול לגרום נזק והרס מקומי מסוים; אירוע מסוג זה מתרחש בממוצע פעם ב־200 שנים.

ג. אסטרואיד בקוטר כ־50 מטרים ישחרר אנרגיה של כ־10 מגטון ויגרום להרס מקומי בקנה מידה של החרבת עיר גדולה. אירוע כזה מתרחש סטטיסטית פעם ב־2,000 שנה (לדוגמה, אירוע מסוג זה יצר את מכתש המטאור באריזונה שבארה"ב לפני כ־50,000 שנים).

ד. ולגדולים באמת: אם קוטרו של האסטרואיד 140 מטרים ויותר, פגיעתו תהיה שווה לפיצוץ של 300 מגטון, והוא יגרום הרס בקנה מידה אזורי, כלומר יכול להחריב מדינה בינונית או קבוצת מדינות קטנות, או לפחות לגרום להרג והרס משמעותי בהן. אם גודלו מעל 300 מטרים (כמו זה שחלף ליד כדור הארץ ב־1989) הוא עלול לגרום הרס בקנה מידה של יבשת שלמה. סטטיסטית, האירוע הראשון מתרחש פעם ב־20,000 שנים, והשני פעם ב־70,000 שנים. אם גודלו 600 מטרים לפחות, הוא יגרום לנזק בקנה מידה רחב יותר (בין יבשתי); מעל 1 ק"מ, הנזק שיגרם יהיה גלובלי ויורגש בכל העולם; וכל מה שקוטרו 10 ק"מ ומעלה יביא כאמור לקטסטרופה מסוג של הכחדה המונית, ומתרחש בממוצע פעם ב־100 מיליון שנים.

בשנים האחרונות הוגדרו ע"י הקונגרס האמריקני יעדים כמותיים לגילוי האסטרואידים המסוכנים, כפועל יוצא של רמות הנזק הצפויות ושל יכולת הגילוי הקיימת. ההחלטה הייתה להתמקד בגילוי כל העצמים קרובי ארץ שגודלם 1 ק"מ או יותר, ללא התייחסות לרמת הסיכון שהם מהווים; בנוסף, NASA נדרשה להתמקד בחיפוש כל העצמים המסוכנים שקוטרם 140 מ' ומעלה.

כיום פועלים ברחבי העולם, וגם בחלל, מספר טלסקופים המוקדשים לחיפוש ומעקב אחרי אסטרואידים, במסגרת פרויקט הנקרא Spaceguard (על שם פרויקט דומה המוזכר באחד מספריו של סופר המדע הבדיוני ארתור ס. קלארק). במסגרתם ניתן למנות למשל את הטלסקופ של הר קטלינה שבאריזונה, מערכת הטלסקופים Pan STARRS בהוואי, טלסקופ של אוניברסיטת אריזונה ומצפה מעקב אחר אסטרואידים בקליפורניה. בנוסף, חלק מזמן החיפוש של טלסקופ החלל WISE – Wide field Infrared Survey Explorer מוקדש לחיפוש עצמים קרובי ארץ. מבחינת אבני דרך, פרויקט Spaceguard נדרש להשלים את גילויים של 90% מן העצמים קרובי ארץ שגודלם 1 ק"מ ויותר עד סוף העשור הקודם (לפי ההערכה בקרב מרבית האסטרונומים, משימה זו הושלמה בהצלחה וקיימים כמעט 1,000 כאלה), ושל 90% מהעצמים קרובי ארץ שגודלם 140 מ' ומעלה עד שנת 2020 – משימה קשה אף יותר.

לפני כחודש נחנך בהוואי מצפה כוכבים חדש בשם ATLAS - Asteroid Terrestrial-impact Last Alert הכולל שני טלסקופים ומיועד לתת התרעות ממוקדות על אסטרואידים במסלול התנגשות: יום אחד מראש לפגיעה בעוצמה של 30 קילוטון (עצם שגודלו 15-20 מטרים), שבוע מראש לפגיעה בעוצמה של 5 מגטון (לעצם שגודלו כ־30 מטרים) ושלושה שבועות לפגיעה בעוצמה של 100 מגטון ומעלה (עצם שגודלו 70-100 מטרים) [7].

אם תינתן התרעה מסוג זה, ניתן יהיה לפחות להספיק ולפנות את אזורי הפגיעה הצפויים.

אפשר להתרשם מתמונות האסטרואידים קרובי ארץ שצולמו מטלסקופים שונים במסגרת החיפושים והמעקב ב־[8].

מעבר להתרעה, כיצד ניתן למנוע את הפגיעה עצמה? האם צריך להזעיק ולשגר לחלל צוות של קודחי נפט בראשותו של ברוס ויליס?

לא בהכרח. מתברר שמרבית האמצעים לכך כבר קיימים, ואפילו אינם מחייבים שיגור אדם לחלל.

לפני מספר חודשים נערך תרגיל במסגרת "ועידת ההגנה הפלנטרית" מטעם האקדמיה הבינ"ל לאסטרונאוטיקה (IAA) שהתכנסה באיטליה, ובה נדרשו משתתפי הועידה למצוא דרכי פעולה למקרה של תרחיש בדוי, אך לא תלוש מהמציאות: בשנת 2015 מתגלה אסטרואיד שגודלו כ־300 מטרים, ולפי ניתוח מסלולו הוא צפוי לפגוע בכדור הארץ בשנת 2022, במקום כלשהו בין דרום האוקיינוס השקט למערב אסיה [9].

האמצעי שהציעו משתתפי הועידה היה שיגור של שש חלליות, שמטרתן להתנגש חזיתית באסטרואיד, כשנתיים וחצי לפני הפגיעה הצפויה בכדור הארץ. כל חללית מבין השש (שקיבלו את הכינוי KI – Kinetic Impactors) תנוע במהירות של כ־15 ק"מ לשנייה ברגע הפגיעה. פגיעה של ארבע מתוך השש צפויה להביא להקטנה כוללת של מהירות האסטרואיד ב־20 מ"מ (0.02 מ') לשנייה. זה אמנם שינוי קטן, אך משמעותו שבמשך השנתיים וחצי הבאות, עד למפגש עם כדור הארץ, המרחק הכולל שיעבור האסטרואיד יקטן ב – 1600 ק"מ בערך – מספיק כדי לגרום לכך שיחטיא את כדור הארץ ויחלוף כ־1,500 ק"מ מעל האטמוספירה.

שיטה זו אכן אפשרית בטכנולוגיות הקיימות כיום, שכן שיגור והנחייה מדויקים של רכבי חלל אל אסטרואידים כבר נעשה בעבר, כגון לצורך הגעת החללית רוזטה אל כוכב השביט אותו חקרה ונחיתת החללית היפנית "היאבוסה" על אסטרואיד. אולם, היא מחייבת גילוי מוקדם של האיום, מספר שנים מראש.

שיטה מוצעת נוספת מתבססת על שימוש בלייזרים [10,11] לצורך אידוי חומר מתמשך מפני השטח של האסטרואיד. האידוי יצור סילון גז שיפעיל דחף בשיעור קטן, ושניתן להשתמש בו להאטה או שינוי כיוון של האסטרואיד. חללית הנושאת מתקן לייזר בעל הספק גבוה (מ־10 קילוואט ועד מגוואט) תידרש להגיע לקרבת האסטרואיד המסוכן מספר שנים לפני מועד הפגיעה הצפוי (תלוי בעוצמת הלייזר). האנרגיה להפעלתו של הלייזר תיוצר על ידי פנלים סולאריים, בהנחה שניתן לכוונם לשמש באופן מלא ומתמשך. בהערכה שניתן יהיה להשתמש בשיגור בטיל החדש SLS, נראה שהספקו המירבי של רכב נושא לייזר שישוגר יגיע ל־450 קילוואט. כדי להאט אסטרואיד במימדים דומים לאלו שהוגדרו בתרגיל של "ועידת ההגנה הפלנטרית" ובשיעור התאוטה שנקבע על ידה, לייזר בהספק זה יידרש לפעול ברציפות במשך כ־10 חודשים – אפשרי, אם כי עדיין דורש הוכחת אמינות, שכן מעולם לא הופעלה מערכת מסוג זה בחלל במשך זמן זה. גורם נוסף המהווה אתגר לרעיון זה הוא העובדה שמרבית האסטרואידים הם בעלי תנועה סיבובית, כמו כדור הארץ, אך מהירה. הקרנה של הלייזר על נקודה לא קבועה תגרום לניצול קטן יותר של האנרגיה שלו, אך עדיין הפעולה אפשרית.

וכמובן, אי אפשר בלי האופציה הגרעינית, שמעולם לא ירדה מן השולחן, ולא רק בסרטים ההוליוודיים.

זאת כנראה הכרחית, ולאו דווקא עבור אסטרואידים שגודלם מאות מטרים, אלא דווקא עבור אלו שגודלם עשרות מטרים, המסוגלים לגרום הרס של עיר גדולה או חבל ארץ. ההנחה היא שרוב האסטרואידים הגדולים כבר נתגלו, ואפשר לקבל התרעה של מספר שנים לפגיעתם, וכך להרחיקם בשיטות הלא גרעיניות שתוארו; אבל גילוי של אסטרואיד מסוכן שגודלו עד 140 מ' קשה בהרבה, ויהיה אפשרי ככל הנראה רק מספר שבועות לפני הפגיעה (ומכאן זמני ההתרעה שנקבעו עבור פרויקט ATLAS) ולכן תידרש הפעלת עוצמה של פיצוץ גרעיני.

אלא ששיגור של פצצה רבת עוצמה במסלול התנגשות עם אסטרואיד גדול אינו מבטיח את השמדתו או הדיפתו. במהירות היחסית של הפגיעה (המורכבת ממהירות האסטרואיד ועוד מהירות רכב החלל הנושא את הנשק הגרעיני) אפשרי בהחלט שהנשק הגרעיני ייהרס בפגיעה עוד לפני שמנגנון הנפצים יפעיל אותו.

בנוסף, הרכבו הכימי של האסטרואיד ישפיע רבות על סיכוי ההצלחה של היירוט: מטרת הפיצוץ הגרעיני לאייד בבת אחת חלק גדול מן המסה של האסטרואיד, וכך ליצור פולס דחף שיאט או יטה אותו ממסלולו. אם מדובר באסטרואיד מתכתי, משימה זו קשה יותר מאשר עבור אסטרואיד פחמני או סיליקטי.

כדי להתגבר על קשיים אלו, הציעו שני מדענים, ברנט ברבי ממרכז טיסות החלל גודארד של NASA, ובונג ויי מאוניברסיטת איווה, תכנית ל"רכב יירוט אסטרואידים על מהיר" HAIV (Hypervelocity Asteroid Intercept Vehicle). לפי הצעתם, חללית ה־HAIV תהיה דו שלבית: השלב הראשון המיועד ליצור מכתש על גבי פני השטח של האסטרואיד, ושני הנושא את הפצצה הגרעינית. השלב הראשון יתנתק מן השני בקרבת אסטרואיד המטרה, יתקרב אליו ובמרחק מסוים ישגר אל השלב השני אות לדריכת מנגנון ההפעלה של הפצצה. מיד לאחר מכן יפגע השלב הראשון בעוצמה בפני השטח, ויצור מכתש. השלב השני יתקרב עד למרחק קצר מאוד מפני השטח, ואז תופעל הפצצה; הפיצוץ שיווצר בתוך המכתש אמור לרכז את האנרגיה הנפלטת בצורה יעילה בהרבה מאשר פיצוץ בלעדיו. באופן זה, ניתן להדוף את האסטרואיד הרחק מטווח הסכנה, וגם לאייד ולפזר חלק ניכר מן המסה שלו.

בשנת 2020 מתוכננת תחילתה של משימה ראשונה, משותפת ל־NASA ולסוכנות החלל האירופית ESA, שתבחן את האפשרות להסיט אסטרואיד ממסלולו. שתי חלליות, AIM של ESA ו־DART של NASA ישוגרו לעבר אסטרואיד כפול בשם Didymos. החללית AIM תמפה את האסטרואיד ותנחית עליו גישושית שתבדוק את הרכבו הכימי. מאוחר יותר במשך המשימה, תגיע החללית DART, שתנוע במהירות גבוהה ביחס לאסטרואיד, ותכוון להתנגשות במרכזו. לאחר ההתנגשות של DART באסטרואיד, תמדוד החללית AIM את גודל המכתש הנוצר ותאסוף נתונים על הרכב החומרים שנפלטו כתוצאה מן הפגיעה. בנוסף, AIM תעקוב אחר שינוי מהירותו של האסטרואיד אחרי הפגיעה, וכך ניתן יהיה להעריך את סיכוייה של שיטת האנרגיה הקינטית (Kinetic Impactor) שנראית כרגע כזמינה ביותר לצורך הרחקת סכנת התנגשות אסטרואיד.

במקביל, מתוכנן שיגור של חללית נוספת של NASA, בשם OSIRIS-REX, בשנת 2016, כדי לחקור אסטרואיד שקיים סיכון מסוים שיפגע בכדור הארץ בסוף המאה הבאה. המטרה לנסות ולהביא דגימות חומר מפני השטח שלו, כדי לחזות את יעילות הצלחת שיטות של הפעלת לייזר ונשק גרעיני בהסטת מסלולו.

אפשר להיות רגועים, יש מי ששומר עלינו, וזה עולה המון כסף.

מקורות והרחבות